תופעת הפייק ניוז מהווה את אחד האתגרים החדשים לזכויות אדם בהם
הזכות לחופש הביטוי בעידן המודרני. על המרחב הווירטואלי, תוך הפנייה גם
לפסק דינו של בית המשפט העליון של דלאוור ארצות הברית בתיק Doe v. Cahill[1] , אמר כב' השופט ריבלין[2]:
"האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש –
המרחב הווירטואלי – מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע... מאפשרים קבלת מידע
והעברתו, "האזנה" לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא
אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית
ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי. המקלדת זמינה לכל כותב, והקשה על זנבו של
"העכבר" מובילה את הכתוב לקצווי הארץ..." ודוק אין מדובר רק בזכות
לחופש ביטוי כי אם גם בזכות לקבלת מידע.
בשנת 2017 בתיק פאקינגהם נ צפון קרוליינה[3] נקבע כי אתרי הרשת החברתית הפכו למקור חשוב כל כך של מידע, עד כי אין להגביל אליה את הגישה, גם לא של עברייני מין מורשעים(!). מחקרים הראו שהרשתות החברתיות הפכו זה מכבר לפלטפורמה עיקרית לפרסומים פוליטיים. בשנת 2015 פורסם[4] מחקרם של Sharon Haleva-Amir ו Karine Nahon , המחקר Electoral Politics on Social Media:The Israeli Case, אשר בחן את השפעתן של הרשתות החברתיות בתקופת בחירות על מערכת הבחירות, מצא כי במערכות הבחירות לכנסת ה-19 וה-20, פיסבוק הפכה לפלטפורמה המרכזית והמועדפת להשקעת מירב המשאבים התעמולתיים מצד המתמודדים בישראל. עם התפתחות הפרסום הפוליטי ברשתות החברתיות הלכה והתפתחה תופעת הפייק ניוז, כינוי לאותם פרסומים כוזבים אשר יוצרים הטעיה אצל הקורא אותם ובכך פוגעים בזכותו הבסיסית של האדם לקבל מידע אמין ונכון כדי לממש את זכויותיו האוניברסליות. ההטעיה גם גוררת עלויות הכרוכות בכך שמידע שגוי מושרש בציבור הנוהג אחרת מכפי שצריך היה לנהוג לו היה בפניו המידע הנכון. כך לדוגמה, פרסום נתונים כוזבים באשר למועדי ההצבעה עשוי לגרום לאנשים שלא להצביע בבחירות ובכך להטות את תוצאות הבחירות [מקרה שקרה בארה"ב]. פרסום נתונים כוזבים על מעורבות של אישים פוליטיים במעשים פליליים או לא מוסריים עשויי לגרום להסתה כנגדם העשויה להגיע לביצוע של פשע שנאה. מהעובדה שפיסבוק המהווה פלטפורמה ענקית, אטרקטיבית וכמעט חסרת תחליף עבור משתמשיה[5] נגזרת עצמתה בהתרה או במניעה של פרסומים כוזבים. לפיסבוק מאפיינים בולטים של גוף דו מהותי ומאפיינים ברורים של מונופולין בתחום הרשתות חברתיות ולכן אין להתייחס אליה רק כגוף עסקי אלא כגוף שיש לו השפעה ישירה על קיומן של זכויות האדם, כאילו היה גוף מדינתי.
מרק צוקרברג, מנכ"ל ומייסד פיסבוק נחקר בקונגרס האמריקאי ע"י חברת הקונגרס אוקסיו קורטז[6]בנוגע למדיניות המורכבת של פיסבוק בנושא פרסום מידע כוזב בפרסומות פוליטיות. צפיתי בתחקיר בו נשאל צוקרברג שאלות מהותיות, ממוקדות, וענייניות ובתשובה התפתל כמו ילד קטן בניסיון להסתיר את האמת, שפיסבוק מתעניינת בעצם רק ברווחים שלה ולא ממש אכפת לה בפועל מתופעת הפייק ניוז. תרגמתי שאלות ותשובות המהותיות לעניין (ש) האם אוכל לשלם, כדי לכוון, למיקודים שחורים בעיקר, ולפרסם להם תאריך בחירות לא נכון? (ת) לא, אשת הקונגרס לא יכולת, יש לנו אפילו מדיניות כזו סביב חדשות תוכן שפוליטיקאים אומרים.. (ש) אבל אמרת שאתה לא מתכוון לבדוק את המודעות שלי? ... אם אתה לא בודק עובדות בפרסומים פוליטיים, אני פשוט מנסה להבין את הגבולות כאן. מה המשחק ההוגן? (ת) אני לא יודע את התשובה לכך בשליפה. (ש) אז אתה לא יודע אם אוכל לעשות זאת? (ת) אני חושב כנראה. (ש) האם אתה לא רואה כאן בעיה פוטנציאלית בחוסר מוחלט של בדיקת עובדות על פרסומים פוליטיים? (ת) אני חושב ששקר הוא רע, ואני חושב שאם היית מריץ מודעה המכילה שקר זה דבר רע... תופעת הפייק ניוז משמשת כר פורה למשטרים, שאינם נהנים מציון גבוה בשמירה על זכויות אדם, לחקיקת חוקים "שאמורים" להגן על הציבור והאינטרס הממלכתי מפני הפגע הרע של הפייק ניוז. בפועל חקיקה שכזו פותחות את הדלת לשימושים הפוגעים עוד יותר בזכויות האדם, במיוחד בחופש הביטוי. סינגפור המדורגת במקום ה- 151 מתוך 180 מדינות, מתחת לרוסיה ומיאנמר, במדד החופש העולמי[7] טענה כי היא חשופה לרעה במיוחד לחדשות כוזבות בגלל מיקומה כמרכז פיננסי עולמי, וכבעלת אוכלוסייה אתנית ודתית מעורבת בעלת גישה נרחבת לאינטרנט. על רקע זה נחקק בסינגפור החוק להגנה מפני כזב ומניפולציה ברשת[8].
בדברי הפתיחה לחוק נכתב כי הוא מאפשר פעולה למניעת הצהרות בדבר עובדות כוזבות בתקשורת האלקטרונית בסינגפור, מטרתו דיכוי השפעותיה הרעות של תקשורת כזו, הגנה מפני השימוש בחשבונות מזויפים (בוטים) מקוונים לצורך קיום תקשורת כזב לביצוע מניפולציה במידע. החוק מאפשר נקיטת אמצעים לשיפור השקיפות של פרסומים פוליטיים מקוונים. החוק מאפשר לממשלה להורות לפלטפורמות מקוונות להסיר ולתקן את מה שנראה בעיניה כאמירות כוזבות "כנגד האינטרס הציבורי". אדם שנמצא אשם בכך שביצע פרסומי כזב כאמור יכול להיענש בכבדות קשה ולעמוד מאסר של עד חמש שנים. החוק גם אוסר שימוש בחשבונות או בבוטים מזויפים להפצת חדשות מזויפות – העונש, קנסות של עד 1 מיליון דולר (563,000 ליש"ט, 733,700 דולר) ותקופת מאסר של עד 10 שנים. לכאורה ורק לכאורה (!) חוק מבורך , הגיוני הבא לייצר מצב בו החשיפה למידע תהייה חשיפה למידע נכון, זכות אדם בסיסית. אלא שחוק כזה כה חמור בעונשים על הפרתו , כה דרקוני בכוח שהוא מקנה למשטר, גם אם היה מחוקק במדינה הדמוקרטית ביותר ביקום היה בו טעם לפגם. מדובר בכלי מסוכן ביותר היכול לשמש [לי אין ספק שעניין זה לא נעלם מענייהם של המחוקקים וסביר שדווקא בגלל כוח זה, שיוקנה להם, חוקק החוק...] לפגיעה חמורה בחופש הביטוי של אנשים ופגיעה באנשים עצמם, כמו חרב המונפת מעל פוליטיקאים אופוזיציונרים ומתנגדי משטר. הנציבות הבינלאומית למשפטנים ICJ אגודה המורכבת משופטים בכירים, עורכי דין ומלומדים משפטיים הפועלים לשמירה על תקני זכויות האדם ברחבי העולם, הביעה חשש מכך שהחוק עשוי לשמש לרעה. פיל רוברטסון[9], אמר כי החוק החדש הוא "אסון לביטוי מקוון של סינגפורים רגילים, ומכת פטיש לעצמאותם של פורטלי חדשות מקוונים רבים... לעומתו שר המשפטים של סינגפור, אמר בנאום לפרלמנט כי אין לחשוש מחקיקה וכי חופש הביטוי לא אמור להיות מושפע מהחוק. אנחנו מדברים על בוטים ... טרולים ... חשבונות מזויפים וכן הלאה. פעילותה של חברה דמוקרטית תלויה בכך שחבריה לא יוטעו. יש טעם בדבריו אבל אי אפשר לשכוח שטעמים כגון אלו שימשו בעבר מסווה כדי לפגוע בזכויות אדם. שמירה על זכויות אדם צריכה להיעשות גם במניעה. במיוחד בעידן המודרני חופש ביטוי חופשי לחלוטין, לא מוגבל במאומה, עשוי לפגוע בזכויות אדם למידע נכון כדי לכלכל באופן מיטבי את צעדיו. מידע שגוי ומידע שקרי פוגע בזכויות האדם, אלא שמניעת הפגיעה בזכויות האדם עקב מידע שיקרי לא יכולה להיות חופשיה מהגבלות והיא חייבת להיות מפוקחת ע"י אותם גופים וגורמים העוסקים בשמירה על זכויות האדם. לארגון האומות המאוחדות יש חשיבות גדולה בפיקוח, הן אחר התפתחות תופעת המידע השקרי והן כלפי חוקים הבאים למנוע את התופעה, בדיוק כפי שקרה בסינגפור. אנחנו בפתחה של מהפכה ומוטב שהגורמים המשפטיים המקומיים והבינלאומיים יקדימו תרופה למכה.
בשנת 2017 בתיק פאקינגהם נ צפון קרוליינה[3] נקבע כי אתרי הרשת החברתית הפכו למקור חשוב כל כך של מידע, עד כי אין להגביל אליה את הגישה, גם לא של עברייני מין מורשעים(!). מחקרים הראו שהרשתות החברתיות הפכו זה מכבר לפלטפורמה עיקרית לפרסומים פוליטיים. בשנת 2015 פורסם[4] מחקרם של Sharon Haleva-Amir ו Karine Nahon , המחקר Electoral Politics on Social Media:The Israeli Case, אשר בחן את השפעתן של הרשתות החברתיות בתקופת בחירות על מערכת הבחירות, מצא כי במערכות הבחירות לכנסת ה-19 וה-20, פיסבוק הפכה לפלטפורמה המרכזית והמועדפת להשקעת מירב המשאבים התעמולתיים מצד המתמודדים בישראל. עם התפתחות הפרסום הפוליטי ברשתות החברתיות הלכה והתפתחה תופעת הפייק ניוז, כינוי לאותם פרסומים כוזבים אשר יוצרים הטעיה אצל הקורא אותם ובכך פוגעים בזכותו הבסיסית של האדם לקבל מידע אמין ונכון כדי לממש את זכויותיו האוניברסליות. ההטעיה גם גוררת עלויות הכרוכות בכך שמידע שגוי מושרש בציבור הנוהג אחרת מכפי שצריך היה לנהוג לו היה בפניו המידע הנכון. כך לדוגמה, פרסום נתונים כוזבים באשר למועדי ההצבעה עשוי לגרום לאנשים שלא להצביע בבחירות ובכך להטות את תוצאות הבחירות [מקרה שקרה בארה"ב]. פרסום נתונים כוזבים על מעורבות של אישים פוליטיים במעשים פליליים או לא מוסריים עשויי לגרום להסתה כנגדם העשויה להגיע לביצוע של פשע שנאה. מהעובדה שפיסבוק המהווה פלטפורמה ענקית, אטרקטיבית וכמעט חסרת תחליף עבור משתמשיה[5] נגזרת עצמתה בהתרה או במניעה של פרסומים כוזבים. לפיסבוק מאפיינים בולטים של גוף דו מהותי ומאפיינים ברורים של מונופולין בתחום הרשתות חברתיות ולכן אין להתייחס אליה רק כגוף עסקי אלא כגוף שיש לו השפעה ישירה על קיומן של זכויות האדם, כאילו היה גוף מדינתי.
מרק צוקרברג, מנכ"ל ומייסד פיסבוק נחקר בקונגרס האמריקאי ע"י חברת הקונגרס אוקסיו קורטז[6]בנוגע למדיניות המורכבת של פיסבוק בנושא פרסום מידע כוזב בפרסומות פוליטיות. צפיתי בתחקיר בו נשאל צוקרברג שאלות מהותיות, ממוקדות, וענייניות ובתשובה התפתל כמו ילד קטן בניסיון להסתיר את האמת, שפיסבוק מתעניינת בעצם רק ברווחים שלה ולא ממש אכפת לה בפועל מתופעת הפייק ניוז. תרגמתי שאלות ותשובות המהותיות לעניין (ש) האם אוכל לשלם, כדי לכוון, למיקודים שחורים בעיקר, ולפרסם להם תאריך בחירות לא נכון? (ת) לא, אשת הקונגרס לא יכולת, יש לנו אפילו מדיניות כזו סביב חדשות תוכן שפוליטיקאים אומרים.. (ש) אבל אמרת שאתה לא מתכוון לבדוק את המודעות שלי? ... אם אתה לא בודק עובדות בפרסומים פוליטיים, אני פשוט מנסה להבין את הגבולות כאן. מה המשחק ההוגן? (ת) אני לא יודע את התשובה לכך בשליפה. (ש) אז אתה לא יודע אם אוכל לעשות זאת? (ת) אני חושב כנראה. (ש) האם אתה לא רואה כאן בעיה פוטנציאלית בחוסר מוחלט של בדיקת עובדות על פרסומים פוליטיים? (ת) אני חושב ששקר הוא רע, ואני חושב שאם היית מריץ מודעה המכילה שקר זה דבר רע... תופעת הפייק ניוז משמשת כר פורה למשטרים, שאינם נהנים מציון גבוה בשמירה על זכויות אדם, לחקיקת חוקים "שאמורים" להגן על הציבור והאינטרס הממלכתי מפני הפגע הרע של הפייק ניוז. בפועל חקיקה שכזו פותחות את הדלת לשימושים הפוגעים עוד יותר בזכויות האדם, במיוחד בחופש הביטוי. סינגפור המדורגת במקום ה- 151 מתוך 180 מדינות, מתחת לרוסיה ומיאנמר, במדד החופש העולמי[7] טענה כי היא חשופה לרעה במיוחד לחדשות כוזבות בגלל מיקומה כמרכז פיננסי עולמי, וכבעלת אוכלוסייה אתנית ודתית מעורבת בעלת גישה נרחבת לאינטרנט. על רקע זה נחקק בסינגפור החוק להגנה מפני כזב ומניפולציה ברשת[8].
בדברי הפתיחה לחוק נכתב כי הוא מאפשר פעולה למניעת הצהרות בדבר עובדות כוזבות בתקשורת האלקטרונית בסינגפור, מטרתו דיכוי השפעותיה הרעות של תקשורת כזו, הגנה מפני השימוש בחשבונות מזויפים (בוטים) מקוונים לצורך קיום תקשורת כזב לביצוע מניפולציה במידע. החוק מאפשר נקיטת אמצעים לשיפור השקיפות של פרסומים פוליטיים מקוונים. החוק מאפשר לממשלה להורות לפלטפורמות מקוונות להסיר ולתקן את מה שנראה בעיניה כאמירות כוזבות "כנגד האינטרס הציבורי". אדם שנמצא אשם בכך שביצע פרסומי כזב כאמור יכול להיענש בכבדות קשה ולעמוד מאסר של עד חמש שנים. החוק גם אוסר שימוש בחשבונות או בבוטים מזויפים להפצת חדשות מזויפות – העונש, קנסות של עד 1 מיליון דולר (563,000 ליש"ט, 733,700 דולר) ותקופת מאסר של עד 10 שנים. לכאורה ורק לכאורה (!) חוק מבורך , הגיוני הבא לייצר מצב בו החשיפה למידע תהייה חשיפה למידע נכון, זכות אדם בסיסית. אלא שחוק כזה כה חמור בעונשים על הפרתו , כה דרקוני בכוח שהוא מקנה למשטר, גם אם היה מחוקק במדינה הדמוקרטית ביותר ביקום היה בו טעם לפגם. מדובר בכלי מסוכן ביותר היכול לשמש [לי אין ספק שעניין זה לא נעלם מענייהם של המחוקקים וסביר שדווקא בגלל כוח זה, שיוקנה להם, חוקק החוק...] לפגיעה חמורה בחופש הביטוי של אנשים ופגיעה באנשים עצמם, כמו חרב המונפת מעל פוליטיקאים אופוזיציונרים ומתנגדי משטר. הנציבות הבינלאומית למשפטנים ICJ אגודה המורכבת משופטים בכירים, עורכי דין ומלומדים משפטיים הפועלים לשמירה על תקני זכויות האדם ברחבי העולם, הביעה חשש מכך שהחוק עשוי לשמש לרעה. פיל רוברטסון[9], אמר כי החוק החדש הוא "אסון לביטוי מקוון של סינגפורים רגילים, ומכת פטיש לעצמאותם של פורטלי חדשות מקוונים רבים... לעומתו שר המשפטים של סינגפור, אמר בנאום לפרלמנט כי אין לחשוש מחקיקה וכי חופש הביטוי לא אמור להיות מושפע מהחוק. אנחנו מדברים על בוטים ... טרולים ... חשבונות מזויפים וכן הלאה. פעילותה של חברה דמוקרטית תלויה בכך שחבריה לא יוטעו. יש טעם בדבריו אבל אי אפשר לשכוח שטעמים כגון אלו שימשו בעבר מסווה כדי לפגוע בזכויות אדם. שמירה על זכויות אדם צריכה להיעשות גם במניעה. במיוחד בעידן המודרני חופש ביטוי חופשי לחלוטין, לא מוגבל במאומה, עשוי לפגוע בזכויות אדם למידע נכון כדי לכלכל באופן מיטבי את צעדיו. מידע שגוי ומידע שקרי פוגע בזכויות האדם, אלא שמניעת הפגיעה בזכויות האדם עקב מידע שיקרי לא יכולה להיות חופשיה מהגבלות והיא חייבת להיות מפוקחת ע"י אותם גופים וגורמים העוסקים בשמירה על זכויות האדם. לארגון האומות המאוחדות יש חשיבות גדולה בפיקוח, הן אחר התפתחות תופעת המידע השקרי והן כלפי חוקים הבאים למנוע את התופעה, בדיוק כפי שקרה בסינגפור. אנחנו בפתחה של מהפכה ומוטב שהגורמים המשפטיים המקומיים והבינלאומיים יקדימו תרופה למכה.
[1] John Doe v. Cahill, 884 A.2d 451 (2005)
[2] רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק
[3] Packingham v. North
Carolina, 582 U.S. 8 (2017)
[4] Forthcoming in
Routledge Companion to Social Media and Politics,2015
[5]
במאמר Antitrust and
Social Networking של Spencer
Weber Waller
מוסבר כי המקור לכוחה של פיסבוק נובע בעיקר מתופעה
הנקראת "אפקט הרשת". משמעותו של "אפקט הרשת" היא יצירת חסם
יציאה למשתמשים שאינם רוצים לאבד את הקשר עם המעגל החברתי שלהם והמעגל הרחב יותר,
שחלק נרחב ממנו "נמצא" בפיסבוק, וגם יצירת חסם כניסה משמעותי לשוק
מבחינת חברות מתחרות בשוק הרשתות החברתיות
[6] Rep. Alexandria Ocasio-Cortez, D-N.Y
[7] לעיתונאים ללא גבולות, קבוצה לא
ממשלתית המקדמת חופש מידע.
[8] PROTECTION
FROM ONLINE FALSEHOODS AND MANIPULATION ACT 2019
[9] Phil Robertson, deputy Asia director at Human
Rights Watch
